<h1>יחוסי תנאים ואמוראים לרבינו יהודה ב"ר קלונימוס משפירא רבו של הרוקח — ערך רב חלקיה מאגרוניא</h1>
<h2>דף ט.</h2>
גרס' בפ"א דיבמות [ט' ע"א] ובפ"ב דהוריות [ח' ע"א] תניא לפי שמצינו שחלק הכתוב בין יחידים למרובים רבים בסיף וממונן אבד יחידים בסקילה לפיכך [ממונן] פלט יכול נחלוק בקרבנותיהן ת"ל תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה, והנפש. מתקיף לה רב חלקיה מאגרוניא טעמא דלא חלק הכתוב הא לאו הכי הוה אמינ' נחלוק מאי ליתן ליתן פר ציבור בשאר מצות הוא דמייתו וכו' עד אלא מאי שעירה יחיד נמי היינו קרבנו במגילת סתרים בסדר ו' פי' רב נסים גאון זל"ע, ודאי המקרא חלק בין יחיד למרובים בקרבן ע"ז דכתיב [במדבר ט"ו] וכי תשגו וגו' והיה אם מעיני העדה וגו' וכתיב ואם נפש אחת תחטא בשגגה והקריבה עז בת שנתה לחטאת, ביחיד הוא דחלק אבל ביחידים לא חלק. ודקת' יכול נחלוק בקרבנותיהן לא על יחיד דחלק ביה קרא דהא כתיב אם נפש אחת וגו' אלא על יחידים שהן רבים ומאן נינהו עיר שהודחה מיעוטה שהן בסקילה ביחיד דתנן [סנהדרין פ"י מ"ד] אינן נהרגין עד שיהו מדיחיה מאותו העיר ומאותו השבט ועד (שיודה) [שיודח] רובה, עד שידיחוה אנשים, הדיחוה נשים או קטנים או שהודח מיעוטה או שהיו חוצה לה הרי אלו כיחידים צריכ' עדים והתראה לכל אחד ואחד זה חומ' ביחידי' מבמרוב' שהיחידים בסקילה לפיכך ממונן פלט והמרובין בסייף לפיכך ממונן אבד, ובגמרא [סנהדרין קי"ב ע"א] היכי עבדינן ואסקינ' מרבין להן דיינין ומעיינין בדיניהן וקאמר האי תנא הרי מצינו שחלק הכתוב בעיר הנידחת במיעוט העיר שהן כיחידים לרוב העיר שהן מרובין אילו בסקילה וממונן פלט ואילו בסייף וממונן אבד ולעניין קרבן לא חילק בין נפש אחת למרובין אבל באילו במיעוט העיר חלק במיתתן יכול הואיל וחילק במיתתן לדונן כיחיד בסקילה יכול נחלוק נמי בקרבנם ולא יביאו קרבן ציבור תלמוד לומר תורה אחת. אלמא לעניין מיתה חלק והוציאן [מכלל] רבים אבל לעניין שוגג לחייבן בקרבן לא הוציאן מכלל רבים אלא קרבנן שוה דלא חלק הכתוב אלא נפש אחת בלבד, וחיזוק לדבר דקאמרינן נייתו שעירה יחיד נמי היינו קרבנו אלמא לאו על יחיד דכתביה קרא קאמר תנא נחלוק בו דההוא כתב ביה בהדיא ואם נפש אחת, אלא על הכי מיעוט העיר קאמר והכין נמי לר' יאשיה פחות מעשרה ולר' יונתן פחות [ממאה] כיחידים דיינין להו בסקילה, ושבט שהודח נמי אע"ג דבדינא דרבים דיינין ליה אין דנין אותו בב"ד של שבעים ואחד בסקילה כיחיד כדמוקי לה רבינא בפ' דיני ממונות רבה [שם ט"ז ע"א] לעולם בשבט שהודח דקמ"ל דחזינא דרבנן דיינינ' ליה אע"ג דקטליה ביחיד דיינ' ברבי' כדר' אושעיא דא"ר אושעיא איש ואשה אתה מוציא לשעריך פי' סנהדרי קטנה שהן כ"ג שיושבין בכל עיירות ואי אתה מוציא כל העיר וכל השבט לשעריך אלא לסנהדרי גדולה של ע"א היושבין בלשכת הגזית כולהו הני דכיחידים אינו בסקילה לא חלק הכתוב בקרבנותיהן אלא כרבים דמי ומתכפר בפר ושעיר מפני שלא חלק הכתוב אלא נפש אחת יחיד ולא יחידים ולא אישתייר בה קושיא. ואיכא דקשיא להו דר' יאשיה ור' יונתן ולא ידעי טעמא דידהו ואנא אשכחית טעמא בגמרא דבני מערבה [ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ו] והכי מפרשי אנשי עיר ולא אנשי כפר, עיר ולא כרך דקסבר ר' יונתן פחות ממאה כפר (ידיחו) [ורובו] של שבט כרך הוי ולא הוו עיר הנידחת ור' יאשיה בציר מעשרה כפר מעשרה ועד מאה עיר ודיינינן להו בעיר הנידחת, יותר מכאן כרך הוו ולא עיר הנידחת והדין טעמא דמימריהו ע"כ דברי רב נסים גאון. ולי הסודר נראה בעיני דעתו, האי דקאמר יכול נחלוק בקרבנותיהן בין יחידים למרובים כגון עיר אחת שהודחה כולה דהיינו מרובים ובשגגה, מהו דתימא ליתן קרבן חלוק מיחיד ששגג ע"ז קמ"ל תורה אחת דכל זמן שלא חטא בהוראת ב"ד רוב הציבור אין חילוק בין מרובים ליחידים דבין מרובים ודבין יחידים מתכפר בשעירה מיהו הא קשיא לי לרב חלקיה מאגרוניא דקשי ליה טעמא דלא חלק הא לאו הכי הוה אמינא נחלוק מאליהן וכו' עד אי נמי צריך ואין לו תקנה, ואמאי וליתן איל או כבש בשלמא מנחה ועוף איכא דמייתי אלא איל וכבש דליכא דמייתי אימא היינו חלוקה. גימ'.
